לא אשכח את התכנונים שעשיתי לטיול הגדול אחרי הצבא, טיול החלומות בדרום אמריקה. עוד כחצי שנה לפני השחרור מהשירות הצבאי, המשעמם, אם לומר בלשון המעטה, העסקתי את עצמי בחלום הגדול על הטיול הנכסף. התאמצתי לאסוף כל פירור מידע שנראה לי שיוכל לסייע לחוות את ההנאה במלוא עוצמתה, נפגשתי עם כאלה שחזרו מהאזור, חקרתי את המקום דרך חיפוש מתמיד בגוגל, הלכתי להרצאות שהעבירו מומחים לדרום אמריקה, שוטטתי בפייסבוק, ומה לא. רק מהחיפוש הצלחתי כבר להפיק איזו הנאה מהטיול העתידי. אחר כך הגיע שלב ההצטיידות באביזרים הנחוצים, שנתן גם הוא טעימה מהעתיד לבוא.
הגיע היום המיוחל, ומצאתי את עצמי בתוך המטוס שיוביל אותי לאושר של חיי, כשלידי חברתי הטובה שנוכחותה במסע המשותף העצימה את החוויה. ככל שהיעד קרב ההתרגשות גברה, עד שנחתה כף רגלנו בלימה בירת פרו, נקודת ההתחלה של הטיול. תחושת האופוריה החזיקה כמה שעות, עד לנפילתה במפתיע כשכף רגלנו דרכה בפנסיון המומלץ באזור. קיבלו שם את פנינו בארשת פנים לגמרי לא מלבבת, שכן אבי המשפחה שניהל עד אז את המקום חלה, ולילדיו לא היתה יותר מדי סבלנות להמשיך בדרכו מסבירת הפנים.
למחרת התעשתנו, נצמדנו למסלול הקבוע מראש, וההנאה והאושר התחדשו לשמחתנו. במפתיע, גם הפעם האושר לא נמשך לאורך ימים בעקבות שוד אותו חווינו על בשרנו, שהשאיר אותנו מבוהלות ואובדות עצות. הודות לתמיכה מוראלית ומעשית שקיבלנו מחברים בדרך, הצלחנו גם הפעם להתגבר על הטראומה ולהמשיך לקראת היעד וההנאות שתוכננו מראש.
בתום שישה חודשים והרגשה של התעייפות החומר ושחיקה במדד ההנאה, שמנו את פעמינו חזרה לארץ. ההתאקלמות היתה מרגיעה ומרעננת, אלא שלאחר תקופה די קצרה הגיעה ההרגשה של שוקת שבורה, ריקנות, חוסר תכלית, כי שום הנאה ומימוש לא נראו באופק. התחלתי לדפדף בשנתון האוניברסיטה, כשהמטרה היתה להגיע ללימודים אטרקטיבים שיפתחו עולם חדש של הנאות לפני. לאחר מספר שנים שוב מרדף אחרי הלוואה חוץ בנקאית כדי לרכוש נדל"ן בקפריסין.
רק מהסתכלות רטרואקטיבית, יכולה אני לומר היום בביטחון כי הניסיונות הזמניים להשיג את הנאות החיים נבעו מהיצמדות להנאות גשמיות שהיו חיצוניות לי, שהיוו מטרה זמנית למעשה במסלול הרדיפה אחרי האושר. לאחר חיפושים ללא לאות, התברכתי בהגעה למסלול בו האושר הוא נצחי, שכן הוא מתבסס על המטרה לשמה נבראנו, נתינה לשמה, ללא צורך לקבל תמורתה, בדומה לזו של הכוח העליון שברא אותנו.