העולם הווירטואלי שולט בכיפה – הוא שקובע אם אתה קיים או מחוק לעד. הכל מתנהל פה על פי כללי עגל המדיה המוזהב, כאן שולטים חוקיו של מֹלֶךְ המדיה ודומיו והם אלה שיחליטו לחיים, למוות או לריק שמחוץ לווירטואל. מפגשים סביב מקלדת שמנגינתה קָּשָׁה, עם צלילים מונוטוניים, רחוקים מאוד מהרכות של תזמורת. בקול המתכתי אין ניואנס, אין מבט של עין בעין ,יש מבט קפוא של תמונה. אין יחסים טבעיים, יש חיוך מאולץ שמתחפש לַדְּמוּת שאתה רוצה להראות לקהל. יש מסך שמסתיר את מי שאתה בתוכך, אתה ואני עלומים ונעלמים מול מקלדת שאין בה טוב ואין בה רע, הכל מותר. כמה שיותר ארסי עדיף ותופס יותר תאוצה במרחב הווירטואלי שאין בו מקום וזמן. בלחיצת מקש מגיע לביבים שבאלסקה וּלְמָסָךְ שְׁכֵנְךָ בעת ובעונה אחת. יש מי שנלחם בארסיות ושואף לאיזון כמו ערן שיוביץ אך מדובר בבודדים.
הַמֹּלֶךְ ודומיו לא מראים לך את המגוון, דומה לדומה נותן יד. הלוגריתם של המדיה ושל מֹלֶךְ הרשת כולה קבעו את כללי המשחק: אתה תפגוש במרחב רק את הדומה לך, מי ששונה ממך נעלם ממך. תחיה בעולם של שקר שבו כולם כמותך. במדיה לא מערבבים מין עם שאינו במינו כי למדיה הכוח לתת לך את האשליה שיש רק זן אחד בעולם.
אתה פועל לפי הכללים שהמדיה קבעה בשבילך. רק אם תעבוד לה כל הזמן, היא תעבוד בשבילך. אם חלילה תיקח "חופשה" קצרה וְתַהִין לא להראות במדיה את פרצופך, הַמֹּלֶךְ של המדיה יקח את עוֹקְבֶיךָ ממך, וכשתחזור מהחופשה הם כבר לא יראו אותך, אלא אם תעבוד כפליים ופי שלושה. רק אז הלוגריתם יחליט אם עברת כבר סדנת חינוך מחדש ואתה ראוי להראות במרחב.
אם תדבר בנחת, קולך לא ישמע, כי הצהוב שולט בכיפה, אך אם תחזיק סכין בין שפתיך, תקבל תהודה, תהפוך לויראלי וְתוּרַם מעם.
יש כבר לא מעט שהבינו את כללי המשחק ועושים חשבון נפש בינם לבינם. לא רוצים יותר בסכין החדה החותכת בלשון הרכה, ולא את הדם הניגר שלא נעים לבליעה. פרחים צבעוניים וריחניים הם מניחים בשפתם ונותנים ללשון להתגלגל במילים של רכות ואהבה. הם הפסיקו להתחשב בחוקי המדיה של העת החדשה. לא בראש מַעְיָנָם האם יזכו בלייק או בתגובה ולא אכפת להם אם יהיו ויראליים או יִרָאוּ למתי מעט. הם רוצים לשים את הלב המרגיש על הדף ולדבר את האמת, את תּוֹכָם.